פסק-דין בתיק ע"ר 55134-11-12

לפניי ערעור על החלטת כב' הרשמת שרון הינדה מיום 18.11.12 למנות מומחה רפואי בתחום האורתופדיה לבדיקת המשיבה.

המינוי הוא מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

ההחלטה נשוא הערעור וטענות הצדדים

1.         המשיבה נפגעה בתאונת דרכים שארעה ביום 27.9.11. בתביעתה עתרה למינוי מומחים רפואיים בתחום האורתופדיה ובתחום הנוירולוגיה. 

2.         בהחלטה מיום 18.11.12, על יסוד הבקשה למינוי מומחים ותגובת המערערת לבקשה, קבעה הרשמת שרון הינדה כי לאחר שעיינה בטענות הצדדים ובמסמכים הרפואיים שצורפו שוכנעה כי קיימת ראשית ראיה לאפשרות קיומה של נכות רפואית בתחום האורתופדיה עקב התאונה, ולפיכך מינתה מומחה בתחום זה.

            עוד קבעה הרשמת בהחלטתה כי בשלב זה וכמימון ביניים תשא המערערת בשכר טרחת המומחה.

3.         על החלטה זו הוגש הערעור.

4.         המערערת טוענת כי לא נמצאה ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחום האורתופדיה ולא היה מקום למנות מומחה בתחום זה ובכלל.

            המערערת אינה מתעלמת מהלכות בית המשפט העליון שלפיהן יש לנקוט גישה ליברלית בבחינת ראשית הראיה נדרשת לצורך מינוי מומחה מכוח חוק הפיצויים, וגם לא מפסק הדין בפרשת פלונית [רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, ניתן ביום 30.5.12)] מן העת האחרונה. אלא שלטענתה, התיעוד הדל שצורף לבקשת המשיבה במקרה זה אינו עונה על דרישת ראשית הראיה ואינו מצדיק מינוי מומחה, גם על פי הגישה המקלה.

            המערערת טוענת שאין לפרש את הגישה המקלה שבית המשפט העליון הורנו לנקוט בה ככזו שמכשירה כל בדל של תיעוד רפואי כראשית ראיה לקיומה של נכות, שאם לא כן נמצא מרוקנים מתוכן את הדרישה - השרירה וקיימת - להוכיח כי קיימת אפשרות סבירה כי נותרה לנפגע נכות בעקבות התאונה.

            לחילופין טוענת המערערת כי נוכח דלות החומר הרפואי לא היה מקום להשית עליה את שכר טרחת המומחה שמונה.

5.         המשיבה סומכת ידיה על החלטת הרשמת לפיה קיימת ראשית ראיה למינוי מומחה על יסוד החומר הרפואי שצירפה לבקשתה. כן נטען כי בדין החליטה הרשמת להשית את הוצאות המומחה על המערערת וכי בכל מקרה מדובר במימון ביניים בלבד ועל כן אין להתערב בהחלטתה. לחילופין מבקשת המשיבה להותיר את ההחלטה לעניין שכר טרחת המומחה על כנה בשל מצבה הכלכלי שאינו מאפשר לה לשאת בשכרו.

דיון והכרעה

6.         בפסק הדין בפרשת פלונית שב בית המשפט העליון והורנו, את שנקבע מימים ימימה, כי די בראשיתה של ראיה לקיומה של נכות בתחום הרפואי בו התבקש המינוי, כדי למנות מומחה רפואי. בית המשפט שב והבהיר כי אין להחמיר בעוצמת ראשית הראיה הנדרשת, שהרי אין לו לנפגע בתאונת דרכים דרך להוכיח את מצבו הרפואי (וכפועל יוצא את נזקיו) אלא באמצעות מומחה שבית המשפט ימנה.

            ההלכה ברורה היא. הקושי המתעורר מעת לעת הוא ביישומה.

7.         עיון במסמכים הרפואיים שצירפה המשיבה לבקשתה מעלה כי אך בדוחק ניתן למצוא בהם ראשית ראיה לקיומה של נכות בתחום האורתופדיה בגין התאונה.

            התאונה ארעה ביום 27.9.11.

            ממכתב שחרור מבית החולים מעייני הישועה עולה כי המשיבה אושפזה ליום אחד במחלקה הכירורגית, לצורך השגחה, עקב תלונות על כאבי צוואר, ראש, סחרחורות והקאות. צוין כי לא היה איבוד הכרה ולא חבלת ראש, אך המשיבה הקיאה פעם. בדיקה גופנית ובדיקה נוירולוגית נמצאו תקינות. במהלך ודיון בשחרור נרשם: "חולה היתה בהשגחה לאחר תאונת דרכים, עקב סחרחורות, כאבי ראש, בחילות, כאבים בצוואר. במחלקה קיבלה נוזלים, השגחה, מצב השתחר. מרגישה טוב. משתחררת הביתה במצב כללי טוב". המלצות בשחרור: מעקב הרופא המטפל, ובמידה והקאות חוזרות לחזור למיון". דברים דומים צוינו בטופס השחרור הסיעודי מבית החולים מאותו יום, וכן הומלץ על "אנלגטיקה לפי הצורך".

לבד מסיכום המחלה מיום התאונה הגישה המשיבה מסמך רפואי אחד נוסף מתיקה הרפואי בקופת חולים, בו תועד ביקורה אצל רופא אורתופד ביום 5.10.11, שבועיים לאחר התאונה. במסמך צוין כי המשיבה התלוננה על כאבים בצוואר עם הקרנה לראש וליד שמאל, ובבדיקה נמצאה רגישות מינימלית דיפוזית, ללא הגבלה בתנועה, תחושה כח גס רפלקסים תקינים.  המשיבה הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה.